Main_swivle

לקראת כלה

Main_swivle_inv
לך הכלה העומדת לבנות את ביתך, בנין עדי עד, מוזמנת להעשיר את ידיעותיך, להפנימם ובעז"ה
      תזכו להאיר את ביתכם באור התורה והחסידות. מתוך קדושה, אהבה ושמחה.

מנהגים

בהזדמנות (חול המועד פסח תשמ”ו) כשביקש סב דגול (הגאון רבי אפרים-אליעזר הכהן יאלעס (ז”ל)) את ברכת הרבי לנישואי נכדו שהתחתן תקופה קצרה קודם לכן, התבטא הרבי:

הרי כתבתי מכתב לקראת החתונה. כאשר אני כותב מכתב – הריני גם משתתף בכך. הייתי אפוא בחתונה!..

“…כל חתונה וכל החתונות בישראל, מזרזים וממהרים את השידוך והחתונה דכנסת ישראל עם הקב”ה, ועד להשלמות בנישואין לעתיד לבוא. כמארז”ל: “העולם הזה אירוסין היו, לימות המשיח יהיו נישואין”.

…והעיקר שכל זה נעשה תיכף ומיד. ביום זה יום העשרים בגימטריה כתר שקשור במיוחד לחתן וכלה שהם בדוגמת מלך ומלכה.”

(יחידות לחתנים וכלות. כ’ אדר תנש”א – בל”מ)

בזוהר נקבע, שהנישואין – ייחודם שלשני אישים נבדלים, הינם למעשה ייחוד של שני חצאים מאותה נשמה. כל אחד, בלידתו, מחזיק (במובנים מסוימים) רק חצי מאותה נשמה, שתהיה לאחת ותושלם רק בקשר לנישואין בכוח אלוקי מיוחד, ע”י פעולת החופה והקידושין. מנהגי החתונה הינם מדוייקים בתכלית, ונלמדו ע”י חכמינו ז”ל, מ’נישואי’ הקב”ה ובני ישראל שהתקיימו בשעת מתן תורה.

בזוהר נקבע, שהנישואין – ייחודם שלשני אישים נבדלים, הינם למעשה ייחוד של שני חצאים מאותה נשמה. כל אחד, בלידתו, מחזיק (במובנים מסוימים) רק חצי מאותה נשמה, שתהיה לאחת ותושלם רק בקשר לנישואין בכוח אלוקי מיוחד, ע”י פעולת החופה והקידושין. מנהגי החתונה הינם מדוייקים בתכלית, ונלמדו ע”י חכמינו ז”ל, מ’נישואי’ הקב”ה ובני ישראל שהתקיימו בשעת מתן תורה.בשבת שלפני החתונה, החתן עולה לתורה. זוהי התקשרות עם התורה הקדושה לפניי בניין בית בישראל. הקריאה בתורה שבכתב מתוך ספר התורה גם ללא הבנה, מסמלת אמונה טהורה ב-ה’ שלמעלה מהבנה. מקריאה זו בתורה שואבים כוח לקיום חיי קדושה וטהרה ולבניית בית בישראל, מלא באורה ושמחה.

קבלת הפנים
קודם החתונה, מתאספים בני המשפחה ואבי החתן לקבל את פניי החתן. את קבלת הפנים משתדלים לקיים במוסד חינוכי תורני. בקבלת הפנים

חוזר החתן בעל-פה את מאמר החסידות הפותח במילות התפילה: ”לכה דודי לקראת כלה”, המאמר דן באיחוד בין הבעל לאישתו הנעשה ע”י ברית הנישואין, מבאר את התהליכים הרוחניים שבכל שלבי הנישואין ואת הייחוד בעולמות העליונים המקביל לאיחוד שבין האיש והאישה בעולמינו זה.

כן עוסק המאמר במשמעות המעשית של העניין בעבודת הבורא. מאמר זה נאמר ע”י הרבי מליובאוויטש והוא מיוסד על מאמרו של הרבי הקודם, רבי יוסף יצחק שניאורסאהן, שאמרו בעת קבלת הפנים בחתונת ביתו, הרבנית חי’ה מושקא, עם הרבי – בשנת תרפ”ט (1929). חזרת מאמר זה מהווה הזמנה לכל אדמורי חב”ד להשתתף בחתונה, ולכן מובאים בו מדבריהם של כל האדמו”רים. כמו כן, מנגנים מניגוניהם של כל אדמו”רי חב”ד. לאחר מכן נערכת קבלת פני הכלה, בזמן שהנשים מברכות את הכלה, הגברים עסוקים בחתימה על “שטר התנאים”, שהוא הסכם בין החתן, הכלה והורי שניהם. לאחר סיום כתיבת התנאים, שתי האמהות שוברת צלחת.

הטעם לשבירת הצלחת: כשם ששבירת הצלחת היא דבר בלתי הפיף כך אירוסין ונישואין אלו יהיו נצחיים בעז”ה

לפני החופה, החתן, המלווה ע”י שני האבות וקרובי משפחה, הולך לקראת הכלה כדי לכסות את פניה בהינומה. מקור המנהג נמצא בתורה כשיצחק

אבינו יצא לקראת כלתו רבקה. למנהג מספר הסברים: מצד הכלה- כיסוי זה הינו מטעמי צניעות. מצד החתן – כדי להראות שהוא נישא לכלתו לא בגלל יופייה החיצוני, אלא בשל מעלותיה הפנימיות. זהו קירוב חיצוני שמהווה הכנה

לקירוב הפנימי של בני הזוג. את הליכת החתן “לקראת הכלה” עד להתחלת סידור הקידושין – מלווה הקהל בניגון הידוע בשם ” ניגון ארבע בבות” אשר חיבר האדמו”ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב”ד. הניגון – בן ארבעה חלקים – מכוון כנגד ארבעת העולמות הרוחניים, והוא מושר רק בזמנים מיוחדים מפניי קדושתו המיוחדת.

החופה
החופה נערכת תחת כיפת השמיים. השמיים רומזים לאור האלוקי הסובב לכל העולמות, שלמעלה מהטבע.

כן יש בכך רמז שיהא זרעם ככוכבי השמיים ותזכורת לברכת ה’ לאברהם: “והיה זרעך ככוכבי השמיים”. ההורים יחד עם עוד קרובי משפחה, מלווים את החתן ואת הכלה אל החופה, כשבידיהם נרות דולקים, רמז ל”רואים את הקולות ואת הלפידים” שבמתן תורה, הנחשב ל’נישואין’ של הקב”ה ועם ישראל תחת ה”חופה” של הר סיני. כעת הכלה וההורים מקיפים את החתן שבע פעמים – בכך מיוצג בניין שיושלם במשך כל יום מימי השבוע, במשך כל ימי חייהם. ולאחר מכן הכלה נעמדת בצד ימינו של החתן. נוהגים לקרוא את מכתב הברכה שהרבי שולח לחתן ולכלה לקראת הנישואין. הכוהנים, ההורים והידידים, מתבקשים לברך (בלחש ממקום עמידתם) את החתן והכלה. בעת החופה נוכחים גם הסבים שבגן עדן

נשמתם, עד שלושה דורות ואף יותר. בעת החופה החתן והכלה מייחדים את מחשבתם לקדושה ולטהרה, להחלטות ביראת שמיים, ולתפילה שיהיו להם בנים ובנות יראי ה’, דור ישרים יבורך. גם הקהל עוסק במחשבות טהורות ובכך מסייעים לחתן ולכלה לבניין עדי עד.

בחתונה שני שלבים: ‘קידושין’ ו’נישואין’. הקידושין – (הנקראים ‘אירוסין’ בלשון התורה ובדברי חז”ל) – מתחילים בכך שהרב מסדר את הקידושין מברך על כוס יין (הכוס על כף ידו הימנית), והחתן והכלה טועמים מהיין. עיקר הקידושין הם בכך שבמעמד שני עדים החתן עונד טבעת זהב על אצבע ידה הימנית של הכלה, תוך שהוא אומר לה: “הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל”. בין הקידושין לבין הנישואין מקריאים את הכתובה והחתן נותן אותה לכלה. ממלאים שוב את הכוס לשלב הנישואין – ומברכים את שבע הברכות, בסופן טועמים החתן והכלה מן היין. עתה שובר החתן את הכוס ברגלו הימנית, שבירת הכוס מזכירה את חורבן בית המקדש בירושלים. גם ברגעי אושר ושמחה אישיים זוכרים את החורבן ואת אורך הגלות, ומתחזקת התשוקה להתגלותו המידית של משיח צדקנו שיבנה את בית המקדש ויגאלנו בגאולה האמתי והשלימה אמן כן יהי רצון!

חדר הייחוד
לאחר החופה במעמד שני העדים נכנס הזוג הצעיר לבדו ל”חדר ייחוד” (על הסף מונחת כף של כסף). רגעים ראשונים אלו של שניהם לבדם, מתחילים באופן סמלי את החיים החדשים של החתן והכלה כבעל ואישה,

לבניין עדי-עד.

הקרובים והידידים משתתפים (כל שבעת הימים) בשמחת בני הזוג ע”י הסעודה, השמחה והריקודים. הריקודים מבטאים את השמחה הפורצת מלב האדם, וממלאת את כל ישותו עד לרגליו. בכך מקיימים את המצווה הגדולה לשמח חתן וכלה, (עפ”י ההלכה היהודית נדרשת הפרדה בין הגברים לנשים בסעודה ובריקודים). האורחים גם יכולים להרבות בזכותם של החתן והכלה ע”י נתינת צדקה לזכותם. לאחר הסעודה וברכת המזון משתתפים כולם באמירת שבע ברכות זהות לאלו שנאמרו תחת החופה. בברכות אלה מברכים את הזוג שיבנו את חייהם בששון ובשמחה, באהבה ובאחווה ומביעים את התקווה והביטחון שמהרה ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה כל חתן וכל כלה”

בין הצלחת לטבעת
טיפים לכלה בין – ווארט לחתונה

“עשרת הכללים” להעצמת התקופה מתוך הספר “בתבונה בונה ביתה” ב. טברדוביץ

בזמן שהוסכם על ידי החתן והכלה להשתדך נוהגים לבקש את הסכמתו של הרבי או להודיע לרבי במכתב לאוהל או באגרות קודש, או בשניהם. ואחר כך עורכים מסיבת “ווארט” תרגום באידיש – מילה. נותנים את המילה וההתחייבות להינשא זה לזה.

ווארט – זו המסיבה ואמירת הלחיים לשמחה הגדולה של קשורי התנאים. לדעת אדמו”ר הזקן זו סעודת מצווה, שניתן לצאת ידי חובה במזונות בלבד החתן או אחד המשתתפים אומר דברי אלוקים חיים – חסידות או שיחה. עורכים קניין סודר, כלומר החתן וכן הכלה – כל אחד ואחת לחוד מרימים סודר, כגון: מטפחת הניתן על ידי הרב אל מול עדי הראיה, ואחר כך שוברות האמהות צלחת עטופה, ואז קוראים “מזל טוב! מזל טוב!” ובקניין זה הם מקבלים על עצמם להינשא זה לזו וקובעים זמן חתונה.

שבירת הצלחת היא על מנת לא לשכוח בשמחה הגדולה את צער חורבן בית המקדש, וכן כשם ששבירת צלחת חרס היא דבר בלתי הפיך כן הוא גם השידוך מצב קבוע שיביא בעז”ה לנישואין ולבניין עדי עד.

מרגע זה הכלה נקראת משודכת, ובפרסום ניתן לומר: “באו בקשרי השידוכין”, יש לדייק ולא לומר או לכתוב “מאורסת”. וכך כותב הרבי :

“ישנם כאלה שכשרוצים להודיע על קישורי תנאים בין חתן לכלה כותבים ומפרסמים שפלוני בן פלוני ופלונית בת פלונית “נתארסו”, שזהו פשוט עניין של עם הארציות. מכיוון שב”אירוסין” נהיית האישה לאשת איש בנוגע כל הדברים וזה נוגע גם לדיני נפשות, מה שאין כן כאן, המדובר אודות עניין הנקרא קישורי תנאים, שם המובא בפוסקים”.

יש עניין לשלם דמי שדכנות בווארט, ועל כל פנים לא יאוחר מזמן החתונה.

מבחינת קביעת זמן הנישואין, כותב הרבי : “כל המקצר בזמן שבין ההחלטה והחתונה הרי זה משובח”. אמנם, בזמן המשנה, הכלה הייתה בי”ב החודש שבין ווארט לחתונה מתקשטת בתכשיטים ומקבלת 24 קישוטים כולל אביזרים זה שנאמר : “תשב אתנו הנערה ימים או עשור” ימים, כלומר שנה, או עשור – עשרה חדשים. המדובר רק בכלה צעירה, אך כלה בוגרת מגיל שתים עשרה וחצי שנה הייתה ממתינה רק שלושים יום. על פי חסידות – זמן זה מיועד לזיכוך המידות, הוא שנאמר במגילת אסתר: “ששה חודשים בשמן המור וששה חודשים בבשמים”. בימינו, עבודת זיכוך המידות אמורה להיעשות בזמן הקצר שבין ה”צלחת לטבעת”.

בעבר היו מקפידים לא להינשא בזמנים מסוימים, כמו בחודש מר חשוון וכן בחודש טבת, או במחצית הראשונה של החודש, כאשר הירח מתמלא, חוץ מחדשים: כסליו, אדר ואלול שבהם נהגו לערוך חתונות בכל החודש. היום, כיון שהוראת הרבי היא לקצר את זמן ההמתנה, לכן לא מקפידים על זמנים מיוחדים אלו.

כיון שעל פי ההלכה עיקר ההיתר לפגישות הבחור והבחורה הוא משום שפגישתם היא למטרת קידושין בלבד, כמו שנאמר , שאסור לקדש את האישה עד שיראנה, לכן מזמן ההחלטה יש למעט בפגישות כמה שיותר. כן ראוי לא להרבות בשיחות טלפון. לקבוע להם זמן קבוע, כמו פעם בשבוע.

הפגישה עצמה אמורה להיות בצנעה ללא פרסום, ובד בבד בזהירות שלא לעבור חס ושלום על איסור יחוד –לא להיות ביחד בדירה ריקה או במקום שאין אנשים, וכן יש להקפיד בנושאי השיחה שיהיו ראויים ומתוקנים. יש נושאים שיש להשאירם לאחר הנישואין, והממעט בזה וכיוצא בזה – הרי זה משובח . כמובן יש לזכור שהם אסורים ביניהם בכל קרבה. אם סיבה חשובה מכריחה פגישה ביניהם – ישתדלו ללמוד עניין מסוים בתורה באותו מעמד . יש לזכור שזוהי צומת הדרכים שתוביל בעזרת ה’ למפגש לכל החיים!

מסופר על כנר בעל שם, שהכינור אתו השתמש היה שווה למעלה ממיליון דולר, ורבים נוהגים היו לשלם שכר הגון על מנת להיכנס לאולם הקונצרט וליהנות מנגינותיו. לשם מחקר בקשו ממנו להופיע ברחוב בלבוש פשוט, באופן שלא יזהו אותו בקהל הרחב וינגן באותו כינור מעולה. הכנר נגן ופרט על הכינור, אך לא היה מי שהאזין אליו… ואחרים אף נדו לו בראשם! מה קרה? מה גרם לשוני בהתייחסות הקהל? אלא, שהייתה חסרה כאן התפאורה!

לכאורה, הרי זה תמוה, אנשים נהנים ממוזיקה עריבה, ומה הקשר אל התפאורה? אלא, שאנשים בעולם החומרי כשלנו חיים בתפיסה שגויה. מסתכלים על התפאורה ולא מסתכלים על המהות! הרבי הריי”ץ מכנה את העולם הזה בשם: “עלמא דשקרא”! על כך קובל הרבי גם בקשר להכנות לחתונה, שמים דגש על הכנות גשמיות, על התפאורה ושוכחים להביט ולהתכונן אל המהות!

מול ההכנות הגשמיות, יש לזכור שזו תקופה שבה יש לעלות בסולמות ולהתעלות.

הרבי דיבר על כך שיש לערוך חשבון על כל העוונות שעבר במשך כל ימי חייו, ולעשות תשובה עליהם, ללמוד תורה לקיים מצוות בהידור, להוסיף בצדקה ולעסוק בעבודת התפילה. החתן עליו להשלים סמיכה לרבנות, וללמוד “ראשית חכמה”. הכלה עליה ללמוד הלכות הצריכות לה, במיוחד טהרת המשפחה, תוך מודעות שבה תלויה השמירה והטהרה וממילא אף הקדושה, ועד אשר היא משפיעה גם על בעלה המיועד.

כאשר הציעו לפני אדמו”ר האמצעי מספר שידוכים, העדיף את השידוך שיוכל לבוא לידי פועל מוקדם ככל האפשר , כיון שלא הייתה לו סבלנות להמתין למאמרים שישמע לרגל החתונה!

אומר הרבי :
“מהחתנים שבימינו, אי אפשר לתבוע שכל עניין החתונה יהיה נוגע להם רק כדי להרבות אור החסידות בעולם… אבל לכל הפחות תובעים מהם שלא ישכחו אודות דין מפורש – שמובא לא רק בתורת החסידות, אלא גם בנגלה דתורה, ונפסק להלכה – שחתן ביום חופתו מוחלין לו על כל עוונותיו שעבר במשך כל ימיו. ובזמן שכזה – מה לו לחשוב ו”טומלען זיך” בכל העניינים החיצוניים בזמן זה מוטב להרבות בתשובה, כדי שימחלו לו על כל עוונותיו!

ומה שחושב שעליו להיות טרוד בעניינים אלו, כדי שחתונתו תהיה כמו אצל שאר בני אדם… – הרי רואים אנו כבר בחתונה הראשונה, חתונתו של אדם הראשון, שלא זו בלבד שלא היו תמונות צבעוניות, אלא אפילו תמונות ב”שחור לבן” לא היו… אלא היה כולו טהור, ואף על פי כן הייתה החתונה בהצלחה!…

כל המדובר לעיל – אינו בבחינת “בדיחה” (“דזשאק”) ואינו “דרשה”, אלא הכוונה היא כפשוטו, בנוגע לפועל ממש.

כיון שנוכחים כאן כמה וכמה חתנים, וכן כמה שיהיו חתנים בתוך מספר שבועות – עליהם לדעת שאין להם לבלבל את עצמם בכל העניינים הנ”ל, כל המלאכה בעניינים הנ”ל צריכה להיות נעשית על ידי אחרים, ואילו החתן והכלה עצמם צריכים לעסוק לא בטפל, אלא בעיקר.

והרי העיקר הוא – שהחתונה תהיה בשעה טובה ומוצלחת, ושיהיה “בנין עדי עד”, והבטחת דבר זה אינה יכולה להיות על ידי “תמונות” וכדומה… אלא ע ידי לימוד תורה, קיום מצוות בהידור, התעסקות בעבודת התפילה ותשובה, ותשובה באמת.

ישנו פתגם שסיפר כ”ק מו”ח אדמו”ר בשם הרשב”ץ: “הוא כבר מחל לעצמו”… הוא עושה “חשבון” שברגע אחד יכול הוא להפוך מרשע גמור לצדיק גמור, ובמילא הרי הוא כבר “מוחל לעצמו”!… אלא התשובה צריכה להיות באופן שהקב”ה ימחל לו, תשובה אמיתית – ודווקא על ידי זה אפשר להבטיח שהחתונה תהיה בשעה טובה ומוצלחת, ו”בנין עדי עד”.

ביום הנישואין מתגלה אור הסובב כל עלמין (שלכן נותנים טבעת עגולה, סובבים סביב החתן וכו’), אור נעלה מאוד שלמעלה מסדר השתלשלות, שבמקום זה אין מקום לעוונות ופגמים ולכן נמחלים לאדם כל עוונותיו. וכבר קודם הנישואין נמשך מאור נעלה זה, על כן יש לנצלו כראוי. לכן כדאי לקבל מצווה מסוימת לנהוג בה בהידור”.

ניתן להקביל את יום הנישואין ליום הכיפורים שבו נמחלים עוונותיו של אדם. אך לפני כן יש הכנה – חודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה – זוהי התקופה שבין הצלחת לטבעת!

יש להרבות בזמן זה בתפילה ובתחנונים ולזכור את העוצמה של התפילה, שהרי על לאה אמנו נאמר שהיו אומרים הקטנה לקטן (רחל ליעקב) והגדולה לגדול (לאה לעשיו) והיא על ידי התפילה והדמעות, לאה לשון “ועיני לאה רכות” זכתה להפוך את מזלה, להינשא ליעקב אבינו, ולהיות אם לששה שבטים בישראל!

עליהם לקבל החלטה שהבית שיבנה יהיה מבוסס על יסודות הקדושה והטהרה כפי שהם מוארים במאור שבתורה זו תורת החסידות. יש להחליט שהבית יהיה מנוהל על טהרת הקודש – המוזיקה בבית תהיה מוזיקה של קדושה, התמונות שיתלו יהיו ראויים, שיהיה בית מלא ספרים כפשוטו – שקירותיו מכוסים ספרי קודש! ספרים שילמדו בהם, הוידיאו שיחזו יהיו רק בענייני קדושה. ההתקשרות אל הרבי תהיה ה”מוטו” העיקרי.

כמובן לעשות תשובה, שעיקרה הוא קבלת עול להבא, שהבית יתנהל בדרך התורה והחסידות, ויהיה מגדלור להפצת היהדות והחסידות עם הזהירות מצד העניינים השליליים, כגון: אינטרנט וכל מרעין בישין.

קדושה – עניינה שייכות, ונישואין יוצרים שייכות: “הרי את מקודשת לי”!

עליהם לצייר בדמיונם את הבית שקדושה ואהבה שרויים בו ובעזרת ה’ יקיימו את המימרה במלואה: “אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף” – בית מלא שמחת חיים, שמחה של בית מבורך בילדים, בית של שליחות, בית של תורה, בית שחיים בו משיח!

לצד ההכנות הרוחניות העיקריות, יש צורך בהכנות הגשמיות לקראת החתונה. נשים במיוחד אמונים על השילוב בין ניגודים. יש גם לזכור את העיקר מול הטפל, כאשר רוב ההכנות אמורות להיות ליום החתונה, שאמורה להיערך מספר שעות בלבד, לעומת הכנות רוחניות, שהשפעתם היא לאורך זמן.

הרבי מטיל את כובד האחריות של ההכנות הגשמיות על כתפי ההורים :
“אמנם אי אפשר לדרוש מ”אביו של חתן ואמה של כלה” שיישבו במשך כל הזמן ילמדו “דרך חיים” או “צאינה וראינה”, שהרי סוף סוף עליהם להכין את צרכי החתונה.

אבל זאת תובעים מהם: א) שההכנות יהיו לא רק בעניינים שישנם גם אצל אינם יהודים, להבדיל, אלא גם ובעיקר בענינים ד”ונפלינו אני ועמך”, ב) גם בנוגע לשאר העניינים דצרכי החתונה – אפשר לעשותם ללא “הידורים”, וכאשר יעסקו בעניינים אלו בקרירות (“קאלטעהייט”), יהיה זה טוב יותר (“געזינטער”) עבורם ועבור המסובים.

אמנם, כל זה הוא בנוגע להורים: אבל מהחתן והכלה עצמם – תובעים שלא יהיו שקועים כלל (“זיי זאלן אינגאנצן ניט ליגן”) בעניינים הטפלים, כיון שעניינים אלו יכולים להיעשות על ידי אחרים.

כאשר יש צורך למדוד בגדים – בהכרח, אמנם, למדדם על החתן… אבל גם אז אין לו להיות שקוע בכך (ובפרט שבלאו הכי אין הוא יכול לראות בעצמו כיצד הבגד נראה עליו…), אף שהמדידה בפועל צריכה להיות על גופו, אבל בעניינים אחרים, ובפרט להיות שקוע בהם – ודאי שאין לזה מקום, אלא צריך שיהיה לו בטחון בהקב”ה שכל העניינים יהיו כדבעי. והוא עצמו יחשוב כאמור, רק על העיקר, והרי הדין הוא ש”כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך – ברכה מלשון המשכה (כמבואר בחסידות) – על העיקר ופוטר את הטפלה”, היינו, שעל ידי זה שיפעל וימשיך את העיקר, ימשך בדרך ממילא גם הטפל”.

הרבי מציין שההורים צריכים לרצות שילדיהם יעלו להם בטרחה בגופם, בנשמתם ואף בממונם:
בגופם – בענייני הסיוע להכנות (לא לומר את כבר גדולה, ויכולה להסתדר לבד…)
בנשמתם – ענייני הכנות רוחניות (לוודא שהכלה לומדת הלכות הצריכות לה עם מדריכת כלות, ועוד)
בממונם – בהוצאות החתונה וההכנות אליה, ואומר הרבי – יש עניין להוציא הוצאות לצרכי חתונה, גם כאשר הצד השני מוכן להעניק הכול.

כאמור, יש להבהיר לכלה שכאשר תשים דגש על העניינים הרוחניים, העניינים הגשמיים יזרמו מאליהם… כי הרי ניתן להסתובב פעמים רבות עד שמוצאים את הרצוי, וכאשר תפעל כראוי תראה ברכה בהכנות.

בקניית שמלת כלה וכן ביגוד יש להבהיר את חשיבות הצניעות, שהרי הצניעות מחייבת ביותר בתקופה זו ולאחריה, שהרי קמחית זכתה לבנים כוהנים גדולים בזכות שלא ראו קורות ביתה שיער ראשה. עליה לרכוש פאה (באורך הולם), ולהחליט שכל יציאה מהבית תהיה בפאה בלבד. וכן עליה לרכוש מטפחות לבית, שתלבישן אף בעת השינה.

כמו כן יש לוודא ברכישת חדר שינה לרכוש מיטות רחבות, ובאופן שאין המיטות מחוברות לאותה הדופן.

מחד, יש לבדוק את העדר הבזבוז והמותרות! ומאידך, יש לדאוג להכנות הגשמיות – לרכוש בגדים חדשים לחתן והכלה, לדאוג לכלים ראשונים, למצרכים בסיסיים – רשימות וארגון הם חלק חשוב בעשייה מתוך נחת ורוגע.

נהוג לתת מתנות לחתן ולכלה קודם הנישואין: תכשיטים – לכלה למעט טבעת , וספרי נגלה וחסידות – לחתן, כגון ש”ס בבלי וכו’. וגם יש לתת לכלה ספרי הלכה הכתובים בשפה ברורה ומובנת, ובהלכות הצריכות, כמו בנושאי: שבת, כשרות, טהרה, צניעות, תפילה וכו’ (כמו שהיה נהוג לתת סידור “קרבן מנחה” שיש בו דינים השייכים לנשים). כן מן הראוי שאחת המתנות שינתנו תהיה קופת צדקה (מהודרת), כפי שאומר הרבי : “שינהיגו שב”בית החדש” יביאו גם מתנה הקשורה במצוות צדקה – קופת צדקה”, ונהוג שמשפחת הכלה נותנת טלית לחתן לפני החתונה או ביום החתונה.

מתנות אלו לחתן ולכלה, יש שנותנים בזמן מסיבת ה”ווארט” ויש שנותנים סמוך לחתונה, אין לתת ישירות מהחתן לכלה, אלא שמשפחת החתן נותנת לכלה.

יש הנותנים פמוטים לכלה לקראת שבת הראשונה לאחר הנישואין. יש לעורר את החתן והכלה – להודות על כל המתנות… ובוודאי לא לראות את השווער ובעיקר ה”שוויגער” כאויבת, שהרי גם היא האם. והעיקר, אם החתן או הכלה היא זו שגדלה אותו וחנכה, וזו המתנה בעבורה!

איך הגדירה תקופה זו אחת הנשים? “פול גז בנוטראל”! היות וזמן זה הוא תקופת ביניים והחששות ולעיתים אף ההתלבטויות, המתח והלחץ הם מאפייני התקופה, מטבע הדברים יש לראות תקופה זו כמצב משתנה, ולראות את הצד החיובי של המטבע, הרי זו תקופה יפה שלא תחזור! זה הזמן לעבודה עצמית ולעשיית “שינוי לטובה”. דווקא בתקופה זו יש את הכוח הפנימי לערוך שינוי! כי כל שינוי מצריך גיוס כוחות…

כל אחת יודעת מהו השינוי שיועיל לה ולזוגיות תקינה, שהרי: “יודע צדיק נפש בהמתו” זה הזמן להיות בשמחה, ושמחה זו עבודה – עבודת ההתבוננות.

לעיתים, פתאום מתחילים להיות סדקים בהחלטה הברורה, שהוא אכן ראוי להיות הבעל לעתיד! ולעיתים, צפים ועולים חסרונות, המעוררים חששות! עליה לדעת, שיש להניח את הטפל לצד הדברים העיקריים, כי כאשר מניחים את הטפל בצד, אכן העניין נעשה טפל, ואכן מגלים, שאין זה מפריע כלל וכלל, אלא רק עוד איזה ניסיון בדרך העולה בית קל!

מסופר על אחת המשפחות, שעמדו להשיא את בתם. בבוקר יום החופה מקבלת אם הכלה טלפון מאם החתן. היא מאוד מתנצלת אך שכחה ליידע את הכלה על מנהג עתיק במשפחתם שהכלה נועלת נעל שחורה לחופה… משפחת הכלה נשארה פעורת פה – איך יתכן? להודיע ביום החופה? ואיך תקבל זאת הכלה? מה? איך? וכיצד? התגובה הייתה קשה, הן של הכלה והן של אחיותיה. האם ניסתה שוב את כוחה הרימה טלפון לפשר, להבהיר. לאחר דין ודברים הוחלט ביניהם שאם החתן תשאל רב וככל שיורו – כך אכן יפעלו. לא עבר זמן מה ואם החתן התקשרה והודיעה, שאכן היא מוותרת על הרעיון… השקט חזר לקדמותו! וכמו איזו ברית לא כתובה – לא דובר בעניין. החתונה עברה ב”ה בשלום, והעניין כמעט ונשכח…

באחת הפעמים פגשה אם הכלה את אם החתן ושוחחו ביניהם. לפתע שאלה אם הכלה לפשר כל אותו אירוע לא נעים שהיה ביום החתונה. אמרה אם החתן – ראיתי שהכול עובר מדי חלק, והרי ה”לעומת זה” עומד ומחכה להיכנס ולחדור בדלת האחורית, לכן החלטתי לקום ולעשות מעשה! כל הרעיון של הנעל השחורה היה בדוי לחלוטין!

אין מן הצורך לדון, שהמעשה שלה היה תמוה וגרם לעגמת נפש מיותרת לחלוטין, אלא, עצם הידיעה שיש מונעים ומעכבים לשמחה, לרוגע, שהרי שידוך לשון : “ותשקוט הארץ” – “ושדיכת ארעא “, רגיעה ושקט, מבהירה לאדם שדווקא היופי וההוד של תקופה זו, יכולה לגרור להפך הקדושה להתפרץ, כי “זה לעומת זה” עשה אלוקים, ואין לתת לפרטים הקטנים, למניעות והעיכובים להשתלט עלינו ולערער את המצב הנפשי, אלא, יש לצלוח תקופה זו בגאון.

זה הזמן שעל הכלה העומדת במרכז העניינים הן בבית והן אצל החתן – לשאוב מלא חופניים של כוחות! כדאי לא לשכוח להודות להורים, לאם ולכל המשפחה, להקדיש קצת זמן למחשבה על כל השפע שניתן לה, ואולי אפילו להעלות את הדברים על הכתב, זה בוודאי ירגש את האם המקדישה בתקופה זו במיוחד זמן יקר כל כך לבתה….

שבוע לפני החתונה יוצאים החתן והכלה בליווי של שמירה כמו שנאמר שאין המזיקין פוגעים בשניים כפי שמצינו אצל יצחק אבינו, בראותו את רבקה נאמר : “ויצא יצחק.. ויישא את עיניו וירא את רבקה” – יצא מגן עדן מקום בטוח שאין לכוחות הטומאה מקום שם.

הליווי שלאחר החתונה הוא ליווי של כבוד, כבוד חתן וכלה הדומים למלך ומלכה!

בשבוע שלפני החתונה אין החתן והכלה נפגשים ואין משוחחים בטלפון.

בשבת שלפני החתונה הכלה עורכת “שבת כלה” וחברותיה באות לשמחה, החתן – עולה לתורה (בין אנ”ש משתדלים לעלות לתורה ב”בית חיינו” – 770), מתעטף בטלית שאינה שלו וזורקים עליו מיני מתיקה. נוהגים לערוך התוועדות וקידושא רבא עם החתן.

העלייה לתורה בשבת זו מורה על כך שהבית בעזרת ה’ יהיה קשור ובנוי על יסודות התורה בקבלת עול, מהתורה והאמונה ישאבו כוח לתהפוכות החיים ולהולדת ילדים בכוח האין סוף. מי ייתן ויהיה הבניין הפרטי בנין עדי עד לנחת רוח לרבי עד לבניית הבניין הנכסף – בית המקדש בהתגלות מלך המשיח בנשואי הקב”ה וכנסת ישראל תיכף ומיד ממש.

קטעי וידאו